ליבי בירושלים ואנוכי ב770

הנה באתי לירושלים למשך זמן של שבוע ומשהו בשביל לסדר את ענייני הויזה הרומנית שלי, אבל מסתבר שאני מתגעגע מהר מדי לחברים היקרים שלי בבוקרשט, לעבודת השליחות, לשיעורי "כוכבים" וכמובן גם לחלק ממשפחתי שנשארה במקום ההוא אשר צוענים נקבצו עליה.

אך לא באתי לתאר כאן את הגעגועים לשליחות אלא את התחושה שמתפתחת אצלי ככל שאני מתקרב לרגע החזרה לבוקרשט. עניין זה עדין וראוי לשים לב אליו ברצינות הראויה.

זה כמה זמן שאני מדבר עם חבריי על הדור האומלל הזה שלא זכה לראות את הרבי במו עיניו ו"מורשת הרבי" כנראה מעוות קצת בעיניו. אני, למשל, לא מעז (עד כתיבת בלוג זה) לדבר על רבי, במיוחד במבטא ה-REBBE, בפני חבריי החסידים. אני כן מדבר על זה עם מקורבים, עם שומרי תורה אחרים, אך לא עם מי שזכה לראות את הרבי או שאני חושש שהוא ראה את הרבי. אני צועד אחורה ומפנה את הבמה כאשר זה מגיע לענין הנשגב הזה.

והנה, שליחות זה הענין של הרבי, ואני שלא זכיתי לראותו מוצא את עצמי ככל שזמן חזרתי מתקרב, כחסיד המתכונן לנסוע לרבי (שימו לב איך קשה היה לי לכתוב את המילים הברורות יותר - כחסיד חבד המתכונן לנסוע ל-770... ובכן כתבתי את זה. איזה שלווה).

ובכן על זה אתוועד מחר, יום לפני נסיעתי לרבי.
______________________

תודה על שקראתם את הפוסט הראשון בבלוג. נצפה לטובות ולגאולה השלמה בקרוב.